<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' נדה</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[לשון רי"ף] ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, ואע"ג דתנן בית הקמטין ובית הסתרים אין צריכין שיבואו בהן המים, נהי דביאת המים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן, כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתה של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. ותנן במתניתין [מקואות פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה, טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גב רוקה. נתנה שערה בפיה קפצה ידה, קרצה שפתותיה, כאילו לא טבלה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים, [ואם] הדיח את ידיו במים טהורים, ר"ש אומר ירפה כדי שיבואו בהן המים. בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבואו בהן המים. [שם פ"ט] אלו חוצצין באדם, חוטי צמר, וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, קילקי הלב והזקן, ובית הסתרים באשה, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטיה שעליה, ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הצפורן, והמלמולין, וטיט היון, וטיט היוצרין וגץ יוני. אי זה הוא טיט היון, זה טיט הבורות, שנאמר [תהלים מ'] ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואלו שאינן חוצצין, קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש, לפלוף שבעין, וגלד שעל המכה, ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הצפורן, וצפורן המדולדלת. [עכ"ל רי"ף]. להדיח קמטיה, כגון בית השחי ובית הערוה, שלא יהא בהן דבר חוצץ. ואע"ג דאינן צריכין שיבואו בהן המים, לפי שאינן חשובין כמקום גלוי אע"פ שפעמים הן נגלין, וילפינן במסכת [נדה מ"ג ע"א] דכתיב [ויקרא ט"ו] וידיו לא שטף במים, מה ידיו בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי מטמא אחרים בנגיעתו וצריכין להטהר על ידי מים, אעפ"[כ] (ש)צריכין להדיחם שלא יהי בהם דבר חוצץ, דבע[י]נן שיהיו מתוקנין בענין שאם יגיעו בהם המים לא יהא דבר חוצץ. כל הראוי לבילה, כגון ס' עשרונות, דקים להו לרבנן [מנחות נ"ח ע"ב] דבמנחה גדולה כזאת אדם יכול לבלול אותה בשמן ומתערב השמן לכל פרירה ופרירה שיש באותו סולת, הילכך אע"פ שלא בללה כלל אלא שיצוק השמן על הסולת אין הבלילה מעכבת בידו כלל, אבל במנחה גדולה יותר מזאת, כגון של ס"א עשרונות, קים להו לרבנן שאפילו ירצו לבוללה כל היום לא יתערב היטב, הילכך אם לא בללה בלילתו מעכבת. הכא נמי אם אין באותם הקמטין דבר חוצץ אין מעכבת עליו אם אין מי מקוה נכנס בהן, וכשיש דבר חוצץ בהם שאינן ראוין לטבילה כלל, (הילכך) אע"פ שאין המים צריכין להכנס בהם מעכב בטבילתו אותו דבר חוצץ. והצריכה טבילה אחרת, דכיון שיש בה דבר חוצץ ואין ראוי לביאת מים מעכב, ואע"פ שאין אנו מצריכין אותה שתפתח פיה כל כך עד שיכנסו המים לתוך פיה. נדה שנתנה מעות לתוך פיה, ואע"פ שנמצא שהוצרכה לסגור פיה, טהורה מטומאתה, לפי שאינה צריכה לסגור כל כך שפתיה ושיניה שלא יוכלו המים ליכנס בתוך פיה, הילכך אין מעכבין טבילתה. אבל קרצה שפתותיה דאמרינן לקמן שלא עלתה טבילה, התם מיירי שסגרה שפתותיה היטיב היטיב בענין שלא יוכלו המים ליכנס לתוך פיה בשום ענין, הלכך אין ראוי לביאת מים כלל משום הכי לא עלתה לה טבילה כלל. אבל טמאה היא על גב (רוקא) [רוקה], לפי שבאותן המעות שנתנה לתוך פיה נדבק בהם רוק טמא, אותו רוק שקודם טבילתה, הילכך חוזר אותו רוק ומטמא את האשה טומאת ערב בצאתו מתוך פיה ונותנת המעות בידיה. שאם לא היו המעות בתוך פיה היתה בולעה רוקה בכל עת כמנהג העולם, וכשטבלה לא נשאר בפיה רוק טמא אלא רוק חדש משעה שטבלה שהוא טהור. נתנה שערה בפיה, ונמצא שלא הוטבל השער כלל. קפצה ידה, כלומר יותר מדאי, ונמצא שלא נכנסו המים בין כף ידה לאצבעותיה. וא"ת מאי שנא כשנמצא עצם בין שיניה משנתנה מעות לתוך פיה, לא דמי, דהתם מהודק וחוצץ אבל מעות לא מהדק. מכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילתה, דהא קרצה שפתותיה דמהדק להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה, אבל סתימת הפה כי אורחא שרי דכיון דלא עביד בחוזק ראוין המים להכנס לתוך הפה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין, כלומר שנשאר מקום בית אחיזתו למעלה מן המים, אבל אם השקיע הכלים בתוך המים כל כך שגם ידיו מדיח במים, טהורין אותן הכלים, ואין אנו חוששין שמא יהדק בכלים שלא יכנסו המים לתוכו, שהרי אין דרך אחיזה להדק כל כך. ור' שמעון מחמיר בכך, ומצריך להרפות ידיו מעט ולתת ריוח בין הדבקים ידו לבית אחיזתו כדי שיבואו בהם המים. בית הסתרים, כגון פיה שלמעלה ושלמטה, ובית הקמטים, כגון בית השחי. חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, שמשימות בפדחתן, ודרך הבנות להדק אותם היטיב היטיב עד שאין המים נכנסין בינן ובין הפדחת. ודוקא בראשי הבנות, אבל בצואר הבנות אין חוצצין דאין דרכן להדק בחוזק, שאין אשה חונקת עצמה. [ואם היו ענקים רחבים שאין מזיקין לצואר כל כך, חוצצין נמי אף בצואר, דדרך אשה להיות חונקת עצמה] מפני שנראית כבעלת בשר. קלקי הלב והזקן באיש ובית הסתרים באשה, כלומר שער הזקן ושכנגד הלב באיש ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה עבה כמין שער מסובך. הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן, והאשה מקפדת על שבבית הסתרים. לפלוף שבעין, כלומר צואת העין. והמלמולין, פי' טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה עבה כעין גרגרין, ומדובקין בידיו. וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני, כולם מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. ובצק שתחת הצפורן, כלומר עיסה, שהיא נדבקת הרבה. ואלו שאין חוצצין וכו', לפי שאין האיש מקפיד כל כך כמו אשה. לפלוף שבעין, כלומר שהוא לח. וכן גלד שעל(יה) המכה דרכו להיות לח. ושרף הלח, כגון דיו לח וכגון חלב בעודו לח. ולכלוכי צואה, כלומר בעודנה לחה. וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדלדלת. אלו השנים האחרונים אין חוצצין לפי שאין דרך האדם להיות מקפיד בהן, והראשונים מלפלוף שבתוך העין כמו כן, אבל משרף הלח ואילך לפי שאין חוצצין כלל שאינן כל כך מדובקין.
